פרק 9 | עבדאלחסין סרדארי – "שינדלר האיראני" | 22 בפרוורדין 2577

פרק קצת שונה, בלי אורחים, בלי מארחים ובלי מוסיקה, ליום השואה.

חמש דקות ראשונות על מה שאתם כבר יודעים (הכחשת שואה וזה), ועל החוויות שלי מול איראנים סביב שואה – הטובות והרעות, ואז הרבה על עבדאלחסין סרדארי קאג'אר, הדיפלומט הידוע בכינויו "שינדלר האיראני". מכיוון שהפעם כתבתי מבעוד מועד, אני מצרפת בסוף הפוסט את הטקסט המלא.

קראתי על עבדאלחסין סרדארי בכמה מקומות. הנה מקור באנגלית ממוזיאון השואה בוושינגטון DC, וכמה מקורות בפרסית (חוץ מהגרסה הפרסית של אותו מקור…):
ביקורת על "בְּצֵל האריה", ספר שנכתב על סרדארי (רגע, למחבר יש שם אנגלי, אולי יש גם באנגלית? וואללה!), מאמר מקיף של ז'אלה פ'ירנט'ר (Jaleh Pirnazar) בכתב העת איראן-נאמה (על ילדי טהראן + סרדארי)

הזכרתי גם את ד"ר אצף אצ'לדי, ראש הקהילה הג'וגוטית בפריז, שותפו של סרדארי למאמצי ההצלה, ואת  מנשה עזראפ'ור, ניצול השואה האיראני היחיד.

דיברתי על המוצא הארי של האיראנים והבטחתי קישור לסדרת פוסטים מהבלוג שלי העוסקת במוצאם של האיראנים. הסדרה הזו מבוססת על המבוא לספרי המצוין הטוב, הרע והעולם – מסע לאיראן הטרום אסלאמית, שיצא בהוצאת מודן, אבל עדיף לרכוש אותו באתר של הוצאת זרש

מי שממש חייב לקרוא עכשיו יותר, מוזמן לרכוש את In the Lion's Shadow מאת פריברז מח'תארי, ספר שכולו מוקדש לסרדארי, יש גם ב-ebook.

קישור לפודקאסט קצר עם מאזיאר בהארי, שעשה סרט דוקומנטרי על סרדארי.

והנה גם הסרט הדוקומנטרי חידת סרדארי, של מהדיה זרדיני (אין לי מושג איך לגשת לסרט עצמו, יש כאן רק טריילר, אבל הוא מעולה!).

ולסיום – סרטון שבו אני מדברת עם ירון לונדון על סרדארי, דווקא בהקשרי פורים.

אם אהבתם, יש כמה דרכים להביע הערכה:

–  לשתף ולהפיץ
– לרכוש ספרים מאתר הוצאת זרש, ו/או להמליץ לחבריכם לעשות כן.
– להמליץ למנהלת הרווחה שלכם או  למסגרות עתירות תקציב להזמין אותי להרצאות
 לקנות לי קפה

הטקסט:
טוב, יאללה. לא הצלחתי לתאם עם תום בייקין אוחיון הקלטה לפרק 9 לפני סוף קמפיין ההדסטארט שלו, אז נדבר איתו על אגדות אמיתיות ביוני, כשיצא הספר.

בינתיים, מכיוון שכבר יום השואה, חשבתי לעסוק קצת בנושא השואה מזווית איראנית. נראה לי שכולכם מכירים את עניין הכחשת השואה – אחמדי-נז'אד ארגן כנסים של הכחשת שואה, חוקרים בעיני עצמם מצהירים שלא הייתה שואה, או שהמספרים מאוד מוגזמים, ותחרות הקריקטורות בנושא השואה גם קיבלה כותרות בארץ ובעולם.

לי היו שתי היתקלויות לא נעימות בנושא, אחת בכנס בינלאומי שבו מצאתי את עצמי ננזפת על ידי שני איראנים באמצע שיחה שהייתה דווקא נעימה למדיי עד אז – מה אתם עושים עניין, אפשר לחשוב שאתם הגנוסייד הראשון או האחרון בהיסטוריה. פתאום להסביר למה אני עושה עניין גדול מזה שהרגו יותר מחצי מהמשפחה שלי. בראייה היסטורית רחבה ועמוקה, זה באמת כלום. ההיסטוריה כבר מחקה עמים שלמים והיום זה לא ממש מזיז לאף אחד.

ההיתקלות השנייה הייתה לא מזמן, במסגרת ראיון לסרט תיעודי על יהודים ועל ישראל – זה מה שנאמר לי, אבל הראיון היה יותר משהו כמו מתקפה אנטישמית או אנטי-ישראלית, שבה הייתי צריכה להסביר כל מיני תהליכים היסטוריים שקרו בישראל, ואני מאיפה אני מבינה בהיסטוריה של ישראל (חוץ מזה שסבתא שלי הייתה עדה לפרעות תרצ"ח וסיפרה לנו על הזוועות שראתה. אבל אני לא מכירה עדים מכל המקומות מכל האירועים).

הסברתי להם שאני מומחית לאיראן ויותר מבינה במה שקורה וקרה באיראן מאשר בישראל, וגם ככה לא ממש שולטת בהיסטוריה. בשלב מסוים המראיין אמר – בנושא השואה, פעם האמנתי שקרה דבר כזה וגם ראיתי סרטים וקראתי ספרים בנידון וזה היה מאוד משכנע, ואז ראיתי סרט אחד לא כל כך טוב ועכשיו אני כבר לא בטוח שאני מאמין. את מאמינה בשואה?

ואני כזה: הא? מה זה מאמינה? התחלתי לספר לו על מספרים ותיעוד וזה שגם גרמניה לא מכחישה וכמובן על המשפחה שלי, אבל מה שבאמת הייתי צריכה לומר לו: אתה מאמין שהייתה מהפכה אסלאמית? אתה מאמין במרד הטבק? כי נראה לי לא אמין שמדינה שלמה תפסיק לעשן תוך שבוע.

עכשיו אני רוצה "להזמין" אותו לראיין את התלמידים שלי במרכז האקדמי שלם בתור אורח סקייפ בקורס, כך גם יהיו לו עוד מרואיינים, אולי הם גם יענו יותר טוב ממני כי הם יותר מבינים בהיסטוריה, וגם התלמידים יוכלו לחוות בעצמם אנטישמיות איראנית סטייל 2018…

אז אלה ההיתקלויות הלא נעימות שהיו לי.

הן המיעוט.

כל שנה, פעמיים בשנה – ביום השואה הישראלי וביום השואה הבינלאומי – אני משנה את תמונת הקאבר שלי בפייסבוק לתמונה שבה סבא אריה בא לבקר את משפחתו בפינסק ועשה איתם סולחה  אחרי שנים של נתק. כשעלה לארץ הם ישבו עליו שבעה, אבא שלו היה רב חשוב. ובהסבר של התמונה כתבתי בפרסית שחוץ מסבא שלי, כל האנשים בתמונה נלקחו כמה שנים או חודשים מאוחר יותר לבור ביער, ונורו שם. קיבלתי שם הרבה תגובות חמות ומשתתפות בצער, הרבה "אל תיקחי ללב את הכחשת השואה של השלטונות, המכחישים הם מיעוט", והרבה איראנים גם שיתפו את התמונה. תרומתי הצנועה למלחמה בהכחשת השואה.

אבל בואו נצא מהרמה האישית אל הרמה האוניברסלית. אני רוצה לספר לכם היום על עבדולחסיין סרדארי, הידוע גם בכינויו "שינדלר האיראני".

בשביל הפרק הזה קראתי עוד על סרדארי, אתם יכולים לראות קישורים בגוף הפוסט, וזה קצת מבאס שכל מקור אומר משהו קצת שונה. ניסיתי לעשות סדר בבלגן ולספר סיפור קוהרנטי…

עבדאלחסין סרדארי קאג'אר נולד בשנת 1895 למשפחת המלוכה דאז – הוא היה אחיינו של המלך נאצר א-דין שאה קאג'אר. גם אחרי התחלפות השלטון, נשארו חלק מבני קאג'אר המוכשרים בעמדות מפתח (מתישהו נדבר גם על הגיבור הלאומי מחמד מצדק, שהיה גם הוא נצר לאותה משפחה). בפעם הראשונה שחבר סיפר לי שסבתא רבתא שלו הייתה נסיכה קאג'ארית, עפתי על זה שיש לי חבר נסיך. אבל אז הבנתי שהקאג'ארים הם משפחה ענפה והמון איראנים הם צאצאים שלהם. זה לא מפתיע בהתחשב שלמלכים היו עשרות נשים, השיא הוא 500 נשים של פתח עלי שאה קאג'אר.

אבל בואו נחזור לעניינינו. סרדארי סיים את לימודי המשפטים שלו בשוויץ ב-1936, והתגייס לשירות הציבורי. בשנות ה-40 של המאה העשרים הוא היה קונסול איראן בפריס, והציל המון יהודים, בעיקר איראנים אבל לא רק. מאיפה היו שם יהודים איראנים? שאלה מצוינת:

בשנות ה-20 וה-30 של המאה העשרים, צרפת הייתה יעד מועדף לתיירות והגירה ליהודי איראן, שפרחו שם כלכלית, חלקם גם השתקעו בה. בנוסף להגירה בעקבות עסקים, היו גם הרבה סטודנטים איראנים שלמדו בצרפת.

ב-1925, עם תחילת מלכותו של רצ'א שאה פ'הלוי, התחילו להסדיר באיראן את נושא תעודות הזהות והדרכונים, והנפיקו תעודות חדשות. הרבה מאותם יהודים איראנים שהשתקעו בצרפת, חלקם גם נישאו לבני זוג לא-איראנים, לא טרחו להוציא תעודות חדשות, או להנפיק כאלה לילדים ולבנות זוג (סורי, אב ובעל איראני מקנה אזרחות, אם ואשה לא. עד עצם היום הזה). הפרט הזה חשוב, כי חלק מעבודת ההצלה של סרדארי כלל הנפקת דרכונים איראניים.

ההערכות הן שבתחילת מלחמת העולם השנייה חיו באיראן כ-150-300 יהודים איראנים, אפגאנים ובוכארים. מבחינה אתנית ותרבותית, ההפרדה בין אפגאנסתאן, בח'ארא ואיראן היא מלאכותית. בזמנים שונים, מרכזי האימפריות האיראניות היו בבח'ארא ובמקומות שהם עכשיו באפגאנסתאן. גם מבחינת שפה, אם אתם יודעים פרסית חדשה – תוך שעה של שיחה עם אפגאני או בוכארי אתם מדברים את השפה שלהם (אם גם למדתם ערבית ופרסית אמצעית, זה ייקח פחות זמן). לא סתם כתב לי לפני כמה שנים אחד מתלמידיי: תמר תגידי, יש מצב ששמעתי עכשיו נאום של יו"ר התאחדות הכדורגל של אפגאנסתאן והבנתי הכול?

הבוכארים, ויהודים נוספים ממרכז אסיה, ברחו מברית המועצות אחרי המהפכה הבולשביקית והשתקעו בפאריס.

בינתיים באיראן, איראן של השאה הייתה פתוחה למערב, והמערב היה פתוח אליה. גם שינוי השם החיצוני של המדינה מ"פרס" ל"איראן" היה קשור לרצון של השאה להדגיש את הקרבה למערב – משמעות השם איראן היא הרי "ארצם של הארים" – כדאי גם על זה לעשות פרק, בינתיים אקשר לסדרת פוסטים בבלוג מתוך "הטוב, הרע והעולם – מסע לאיראן הטרום אסלאמית", שאפשר לרכוש באתר של הוצאת זרש.

קיצר, ביוני 1940, כבשו הנאצים את צרפת, וכמו כל השגרירים האחרים, גם שגריר איראן, אנושירואן ספ'הבדי (איזה שמות איראנים יפים היו להם פעם! היום כולם מחמד ועלי וחסן וחסין L ), שבמקרה גם היה גיסו של סרדארי, העביר את שגרירות איראן בצרפת לוישי, באזור שטרם נכבש, וסרדארי נשאר בפריס לנהל שם את הקונסוליה. סרדארי היה רווק הולל, איש רעים להתרועע, ונהג לבלות ולשתות עם הכובשים ועם קציני צבא בכירים, וכך יצא שהוא הצליח לדבר איתם גם מחוץ למשרד, ויצר גם קשרים אישיים בנוסף לקשרים המקצועיים המתחייבים. במקביל הוא גם היה בקשר עם הקהילה האיראנית-יהודית בפאריס, וידע על המצוקות שלהם.

את פרויקט הצלת יהודי איראן החיים באירופה, הוא עשה בכלים של הנאצים עצמם: תורת הגזע.

במסגרת הבילויים שלו עם פקידים נאצים, הוא סיפר להם סיפורים מסיפורים שונים – כולם נכונים או כמעט נכונים: הוא סיפר להם שיהודי איראן נהנים באיראן מזכויות שוות, חיים שם כבר 2500 שנה ללא הפסקה, והם נחשבים אזרחים איראנים לכל דבר, כמו המוסלמים. דבר נוסף שהוא ציין, ונכון עד עצם היום הזה, הוא שיהדותם של יהודי איראן אינה מצוינת בשום מסמך ממשלתי רשמי. בתעודת זהות, בתעודת לידה, בדרכון – אין סעיף דת בכלל! הנה עוד עובדה שסיפר ומהווה דוגמה מעולה לאיך לשקר באמצעות אמירת אמת-בעיקר: בשנת 538 לפני הספירה, כורש אפשר ליהודי פרס לחזור לארצם (עד כאן נכון), ולכן (מכאן הוא לקח קצת, או הרבה, חירות ספרותית) כל היהודים הגנטיים שהיו בפרס, חזרו בכלל לארץ ישראל עם שיבת ציון. עם הזמן חלק מהאיראנים נדלקו על מצוות הדת היהודית, והחלו לקיים אותן. אבל הם בכלל לא יהודים גנטיים, אלא איראנים שמקיימים את מצוות דת משה.

עם כל החפירות האלה על שוויונם של יהודי איראן ועל גזעם השונה, המכתבים הרשמיים שיכתוב עוד מעט עם אותם טיעונים, ייפלו על קרקע פורייה.

הדיבורים האלה לא היו סתם הבעת דעה אישית, אלא שיקפו את עמדתם של שלטונות איראן, שמרגע שנודע על הפתרון הסופי, הדגישו שוב ושוב שהקהילה היהודית באיראן היא מאותו גזע כמו האיראנים הלא-יהודים, ואינה מאותו גזע כמו יהודי אירופה. גם לפי חוקי נירנברג, כל האיראנים הם ארים, וזה כולל גם את המיעוטים הדתיים.

היו כמה גורמים שסייעו לסרדארי בפרויקט ההצלה:

למשל זה שאיראן שוכנת במקום מאוד אסטרטגי וחשוב גם לגרמניה וגם לבעלות הברית, וגרמניה לא רצתה להסתכסך עם איראן. זה עבד לפחות עד אוגוסט 1941, כשאיראן נכבשה על ידי בנות הברית ולא יכלה להישאר נייטרלית-אך-בקשרים-טובים-עם-גרמניה כמו בעבר.

למשל זה שמומחי הגזע בברלין לא היו סגורים על סיווג יהודי הודו, מרכז אסיה והקווקז מבחינת גזע. היו מחלוקות, ולכן לא ננקטו נגדם אותם צעדים שננקטו נגד יהודי אירופה. חלק מזה היה עבודה של סרדארי עצמו, ונפרט בהמשך.

וכמובן, כשרונו הרטורי והחברות וההתרועעות שלו עם בכירים נאצים, שגרמה להם לבטוח בו. עד כדי כך שבסופו של דבר הוא קיבל התחייבות מהמפקד הצבאי הגרמני בצרפת, שלאזרחי איראנים לא יאונה כל רע על אדמת צרפת.

ואכן, למיטב ידיעתנו, בעוד שההערכות הן ש-76-100,000 יהודים צרפתים נשלחו למחנות ריכוז, היה ביניהם רק יהודי אחד ממוצא איראני – מנשה עזראפ'ור. הוא ניצול השואה האיראני היחיד, ככל הידוע לנו, ונתתי קישור לסיפורו מגוף הפוסט.

אוטו אבץ, שגריר גרמניה בצרפת של וישי, ולמעשה האחראי על צרפת מטעם הנאצים, מתייחס בכתביו לסיווג-גזע נפרד שניתן למיעוטים דתיים באיראן – blutmassig nichtjuden – "בעלי דם לא-יהודי". בקיצור, מה שלא עבד לאשכנזים – גרמנים בני דת משה – עבד לאיראנים, כי גם שלטונות ארצם הכירו בהם כאיראנים – כלומר לא שמים מבחינת גזעם – המקיימים במקרה את מצוות דת מוסא. בסך הכול המאמצים של סרדארי ושל ממשלת איראן באותו זמן כנראה עבדו לכל אירופה, כי ברישומי יד ושם יש רק חמישה שמות של יהודים איראנים שנרצחו בכל אירופה.

(פתאום אני חוששת, אז שנייה אלט-שיפט: יהודים איראנים שמאזינים, לא להיעלב עכשיו, טוב? זה היה כדי להציל אותם, תורת הגזע וזה. גם היהודים עצמם העדיפו להירשם כמוסלמים כדי להציל את חייהם. היום כבר לא מדברים בכלל על "דם יהודי", ואף אחד לא מטיל ספק ביהדותו של אף אחד אחר. תחשבו איזה יופי זה שלפני 80 שנה היה צריך להתאמץ כדי לשכנע שאתה לא יהודי, והיום הטלת ספק ביהדותו של אדם נחשבת עלבון).

חזרה לסיפורנו: ציינתי שהיו מחלוקות בנושא. הגישה של "בעלי דם לא-יהודי" ליהודי הקווקז ומרכז אסיה (כולל איראן) לא הייתה מקובלת על כל שדרות הפיקוד הנאצי. אדולף אייכמן, למשל, אמר שזוהי עוד דוגמה לתחמנות היהודית, שגם יהודי מרכז אסיה והקווקז הם ממוצא שמי, וצריך להשמיד גם אותם. הוא אמנם היה הקצין הבכיר ביותר בתחום, אבל עושה רושם שהגישה של שלטונות איראן די ניצחה, הודות למאמציהם הבלתי פוסקים של סרדארי, וגם של אחרים: גרף פון דר שולנבורג, דיפלומט גרמני ששירת בשנות ה-20 באיראן, כתב לממשלתו מכתב הבהרה שמסווג את הג'וגוטים כמוסלמים שקיבלו על עצמם חלק ממצוות דת משה, ומבחינת דם הם איראנים לכל דבר, ולכן החוק הנאצי בנוגע ליהודים, לא צריך לחול עליהם. הוא סיים את דבריו ב "עם כל הבעיות שצצו בנושא איראן, אנו משתדלים לשמור על יחסינו הטובים עם מדינה זו". אנחנו מדברים על 1943, כשאיראן כבר מדינת חסות של רוסיה ובריטניה, כן?

עם כל ענייני הגזע האלה, סרדארי די עשה סרדרד (כאב ראש) לנאצים, ומומחים בברלין נדרשו לשאלת גזעם של יהודי מרכז אסיה, מה שאומר שהם לא עסקו בדברים יותר מזיקים. "בצל האריה" מתאר ממש יפה איך סרדארי ישב ימים ולילות בפרצי כתיבה ועריכה (איך, איך עשו את זה לפני היות הוורד?!) והשתמש בכל טיעון אפשרי של תורת הגזע, עם טיפת היסטוריה ובלשנות, כדי לכתוב מכתבים משכנעים במיוחד. מומחי ברלין השתכנעו, אייכמן לא השתכנע, אמרו שצריך יותר כסף למחקר, וכאן זה בערך נגמר…

סרדארי לא רק כתב מכתבים כלליים על הגזע היהודי, אלא ממש עזר לאנשים ספציפיים והעביר רשימות שמיות שהצילו חיי אדם. באחד המקרים, למשל, הוא נעזר בחוש הבלשני שלו (או בחוסר הידע של הגרמנים, תלוי איך מסתכלים על זה), כדי לשכנע אותם שמשפחה יהודית בשם ששון היא בעצם משפחה זורואסטרית עתיקת יומין הנקראת על שם סאסאן, אבי האימפריה הסאסאנית. הוא הפעיל לשם כך גם את המקדש הזורואסטרי ביזד, שחתם על מסמך המאמת את הדבר הזה. אמנם אמת היא אחת המצוות החשובות ביותר בדת הזורואסטרית, אבל חיי אדם יותר חשובים.

כפי שכבר ציינתי כאן בהתחלה ובעוד מיליון מקומות בעבר, איראן האתנית, הלשונית והתרבותית, משתרעת הרבה מעבר לגבולותיה המדיניים. מאמצי השכנוע של דרדארי נגעו גם למדינות אחרות במרכז אסיה ובקווקז, וכאן אנחנו נכנסים למונח חדש – ג'וגוטים.

יש לי קצת בעיה עם המונח הזה, כי אני מוצאת סתירות בין מקורות שונים, בואו נראה איך אני מיישבת אותן…

לפי הספר "בצל האריה", זהו מונח שהמציא סרדארי במיוחד כדי לכנות בו את יהודי איראן. גם פירנט'ר משתמשת במונח רק בציטוט ממכתבי סרדארי. אבל לפי האנציקלופדיה של השואה באתר מוזיאון השואה בארה"ב, וגם לפי אתר בני ברית, הג'וגוטים היו יהודים בוכארים אנוסים, שאולצו להמיר את דתם לאסלאם ב-1838, אבל המשיכו לקיים את מצוות היהדות בסתר.

מבחינה לשונית, אני יותר מאמינה דווקא לאתרים היהודים, כי המילה ג'וגוט היא הגייה רוסית של ג'והוד – כינוי גנאי ליהודים באיראן. והגיוני שבבוכארה יאמצו הגייה רוסית, כפי שקורה גם היום (חבריי הבוכארים מדברים וכותבים גם פרסית מקסימה וארכאית שקרובה מבחינה פונולוגית לפרסית אמצעית, וגם רוסית, שאני פחות מבינה…). בגרמנית קראו להם Juguden ולא Juden.

בהמשך נראה שהכלילו יהודים איראנים ברשימות של ג'וגוטים, ושהיה לג'וגוטים ראש קהילה משלהם, כך שכנראה כן הייתה קהילה כזאת, והיא הייתה נבדלת. אבל אולי באמת סרדארי הוא זה שקידם את המונח עצמו כמונח נפרד מ"יהודים", או ניסה לטשטש את ההבדלים כדי להציל עוד יהודים והציג את כל יהודי איראן כג'וגוטים. יש מצב שאפילו, כפי שרומז "בצל האריה", שכל עניין המינוח – כלומר השימוש בשם הגנאי הבוכארי כדי לכנות בו את כל יהודי איראן הגדולה – היה המצאה של סרדארי עצמו, כי בכל החיפושים שלי על ג'וגוטים, בעברית, בפרסית ובאנגלית, אני מוצאת את המונח רק בקשר לסרדארי ולראש קהילת האנוסים – ד"ר אצף אטשילדי, שהיה שותף למאמצי ההצלה של סרדארי.

בכל מקרה, חלק מהאנוסים נישאו למוסלמים, ולפחות מבחינה גנטית – הקהילה הייתה דומה מאוד לגויים בסביבה. הג'וגוטים שהגיעו לצרפת נרשמו בדרך כלל במרשם האוכלוסין ובמסמכים רשמיים כמוסלמים, ורבים מיהודי איראן גם הצהירו על עצמם שהם מוסלמים, וסרדארי אישר בלי להניד עפעף.

סרדארי התחיל את מאמצי ההצלה הרשמיים שלו עם המונח "ג'וגוטים", ועשה זאת, כפי שאנחנו כבר מכירים אותו, בכלים של הנאצים עצמם: באמצעות תורת הגזע. הנה, למשל, מכתב מ-29 באוקטובר 1940, שנשלח על נייר לוגו של הקונסוליה המלכותית האיראנית בפאריס:

לפי מחקר אתנוגרפי והיסטורי על אודות הקהילות היהודיות-בדתן מגזע לא-יהודי ברוסיה, שהתקבל בקונסוליה זו ואושר על ידי שגרירות (גרמניה) בפריס ב-28 באוקטובר 1940, היהודים המקומיים (ג'וגוטים) של החָ'אנוּיוֹת לשעבר בוכארה, ח'יוה וח'וקנד (Boukhara, Khiva, and Khokand), (כעת חלק מאוזבקיסטן ותאג'יכיסתאן הסובייטיות), נחשבים מאותו גזע כמו אלה של פרס.

לפי המחקר, הג'וגוטים של מרכז אסיה משתייכים לקהילה היהודית רק בשל קיום מצוות עיקריות של היהדות. מבחינת דמם, לשונם ומסורותיהם, הם מוטמעים בגזע המקומי, והם מאותו מוצא ביולוגי כשכניהם, הפרסים והאוזבקים.

ראש הקהילה הג'וגוטית – ד"ר אצף אש'לדי – יחד עם סרדארי, העבירו מעת לעת רשימות של ג'וגוטים לממשלת וישי, ולמעשה שרבבו אליהן גם שמות של יהודים איראנים שלא התבוללו. לדברי אש'לדי, ב-11.2.1942 סרדארי ביקש ממנו, בתור מנהיג הג'וגוטים בצרפת, לכלול יהודים אזרחי איראן ברשימת הג'וגוטים שהכין לשלטונות וישי. ואכן, ב-4 במאי 1943, הצליח סרדארי להכניס שמות של 41 יהודים איראנים בתוך רשימה של 91 "ג'וגוטים איראנים, אפגאנים, בוכארים (מרכז אסיה) המתגוררים בפאריס וסביבותיה". אצ'לדי הוא זה שהעביר את הרשימה לשלטונות וישי. לפי הספר "בצל האריה", סרדארי גם הצליח להכניס שמות של יהודים לא איראנים לתוך אותן רשימות.

גם הג'וגוטים לא זכו לחסינות מוחלטת: בספר זכרונותיו, שנכתב ב-1965, מספר אש'לדי שחברי הקהילה פנו אליו לעזרה במהלך הכיבוש הגרמני. בקיץ 1941 נעצרו שישה ג'וגוטים שנרשמו במשטרה, וחלקם נאסרו במחנה דרנסי ליד פאריס. אש'לדי אומר שהם נלקחו כבני ערובה בגלל ביצוע פעולות נגד המשטר הגרמני.

ג'וגוטים אחרים שנרשמו במשטרה וחששו להיעצר, עזבו את בתיהם. בתחילת אפריל 1942, אצ'לדי הציג למפקד משטרת פאריס מסמך גרמני, שלפיו חוקי היהודים של ממשלת וישי אינם חלים על ג'וגוטים, וכך שחרר שניים מהעצירים מדרנסי.

נעזוב כרגע את השאלה אם הכוונה לכל יהודי איראן או רק לאנוסים, אם זה מונח שהיה קיים או הומצא במיוחד, כי זה מפוצץ לי את המוח. אני צריכה ממש לחקור את העניין קצת יותר לעומק מאשר פרק בפודקאסט, ואם יהיו ממצאים מעניינים ומחדשים – אולי לשנות את ההרצאה שלי בכנס אליאנס על יהודי איראן שיתקיים ביוני באוניברסיטת ת"א, שכרגע אמורה להיות על גילויי אנטישמיות בכתבים איראניים מוקדמים.

אז בואו נראה שנייה מה קרה באיראן באותו זמן.

רצ'א שאה, מלך איראן באותו זמן, היה עקרונית טוב ליהודים. הוא ביטל מסי גולגולת והגבלות שונות שהחילו קודמיו, והיהודים באמת היו אזרחים שווי זכויות ומצבם – לפחות מבחינת הרשויות – היה מעולה. רצ'א שאה אמנם היה עקרונית נייטרלי, אבל רצה לשמור על קשרים טובים עם גרמניה, מסחר וכאלה. עם זאת, כאשר ביקשה גרמניה מהשאה להסגיר אליה יהודים אירופים שחיו באיראן, הוא סירב בתואנה שהם מדענים מומחים והידע שלהם חיוני לאיראן.

העובדה שהאיראנים הם ארים והגרמנים קראו לעצמם ארים, תרמה להתקרבות בין איראן וגרמניה, אבל הגבירה גילויי אנטישמיות בקרב העם, שפחות התאימה לו גישת המשטר שהיהודים הם "ארים בני דת משה". בעקבות התעמולה הנאצית, שהופצה גם באיראן, וביתר שאת עם פרוץ המלחמה, גברה גם האנטישמיות בקרב העם באיראן, כך שהיהודים נהנו מזכויות שוות, אבל מבחינת החברה – פחות. בכל מקרה, מן הסתם, מצבם היה טוב בהרבה ממצבם של יהודי אירופה.

באוגוסט 1941 כבשו אנגליה ורוסיה את איראן, ורצ'א שאה אולץ לפנות את הכס. במקומו הומלך בנו, מחמד רצ'א שאה, שהיה הרבה יותר צייתן, ושלט עד המהפכה האסלאמית.

מכיוון שאיראן הייתה תחת כיבוש בנות הברית, נקראו הדיפלומטים האיראנים במדינות הציר לשוב לארצם, ודיפלומטים שוויצריים קיבלו את האחריות לשמור על האינטרסים של איראן בצרפת ובמדינות אירופיות אחרות שנכבשו על ידי הנאצים, כולל העלאת בקשות היהודים באופן רשמי.

אנושירואן ספ'הבדי, שגריר איראן בוישי, נקרא לשוב לארצו ואכן שב. גם סרדארי נקרא לשוב, אבל הוא סירב פקודה. הוא נשאר בפאריס והמשיך בשליחותו, ללא חסינות דיפלומטית, ללא משכורת, ללא תקציב, על חשבונו האישי בפעילותו הבלתי רשמית למען האיראנים, כולל היהודים האיראניים תושבי צרפת. מזל שהייתה לו ירושה של נסיך קאג'ארי, שבה לא רק תחזק משרד, אלא גם סיפק, למשל, מזון למשפחות שהסתתרו וחשבו שזה חלק ממדיניות השאה. בכספת של הקונסוליה נשארו לו המון דרכונים ריקים, מצפים לאזרחים איראנים.

בגלל המחלוקת בעניין גזעם של יהודי איראן, סרדארי היה צריך להמשיך לכתוב מכתבים לשלטונות גרמניה ולשכנע, להסביר על מוצאם וגזעם של היהודים האיראנים המתגוררים בפאריס וסביבותיה, והוא אכן עשה זאת. סרדארי בעצם ייצג את יהודי איראן בפאריס, תוך שימוש בתורת הגזע הנאצית עצמה. לימודי המשפטים היו שימושיים למשהו! בנוסף לטיעונים הגנטיים, הוא השתמש גם בטיעונים לשוניים: הג'וגוטים אינם מדברים יידיש או עברית, אלא פרסית! בדיוק כמו השכנים!

בתור מומחית לפרסית יהודית, קדומה ועכשווית, אני יכולה להעיד שהשפה, בכל שלביה, היא אכן עוף מוזר בתחום לשונות היהודים. אחד המאפיינים המאחדים של כל לשונות היהודים הוא המרכיב העברי, ורוב המאמרים וההרצאות שאני נתקלת בהם בתחום, עוסקים במרכיב הזה. בפרסית יהודית בכל שלביה יש הרבה פחות מרכיב עברי מאשר בלשונות היהודים האחרות, והיא יותר רלוונטית לבלשנות איראנית מאשר לבלשנות של לשונות היהודים.

אחיינו של סרדארי, פרידון הוידא – נציג איראן באו"ם בשנות ה-70 (אחיו, אמיר-עבאס הוידא, היה ראש ממשלה לזמן מה) – אמר בראיון בשנת 1998 שסרדארי הנפיק ב-1942 דרכונים איראנים ליהודים לא-איראנים תושבי פאריס, ובכך הציל אותם ואפשר להם לברוח או לפחות להינצל. הסיפור הזה ממש יפה, הוא הפך לחלק אינטגרלי מהסיפור, אבל כרגע אין תיעוד או סימוכין שיעידו כמה דרכונים כאלה הנפיק סרדארי, והאם זה היה לגמרי על דעת עצמו או באישור ממשלת השאה. לפי אחיינו הוא הנפיק 1500 דרכונים מצילי-חיים כאלה, לפי הספר בצל האריה – 500-1000 דרכונים, אבל יש לזכור שבאותה תקופה דרכונים היו משפחתיים ולא אישיים, כך שכל דרכון יכול היה להציל משפחה שלמה. העמדתו לדין על כך מעידה על כך שהסיפור כנראה נכון (עד כדי מספר דרכונים), ולא באישור. לכן ההערכות למספר היהודים שהציל נעות בין 200-2000. טווח די גדול…

עם הדרכונים האיראנים שהנפיק, אותם יהודים יכלו לברוח מאירופה הבוערת, או לפחות להישאר ולהיות קצת יותר מוגנים מפני חוקי הגזע.

אתם בטח שואלים מה עם חיים אישיים ומה קרה אחרי מלחמת העולם. אז הייתה לו אהובה בלונג-דיסטנס, זמרת אופרה סינית יפהפיה, ובדיוק כשהציע לה נישואין ב-1948 – היא נעלמה במלחמת האזרחים הסינית. אחרי מלחמת העולם השנייה המשיך סרדארי לשרת את איראן בבריסל, ב-1952 נקרא לעמוד למשפט על התנהגות בלתי הולמת, ניצול סמכות וחריגה מסמכות בפרשת זיוף הדרכונים, אבל יצא מהמשפט זכאי וטהור. באמצע שנות החמישים הוא עזב את הסגל הדיפלומטי לטובת חברת הנפט הלאומית האיראנית, בסופו של דבר פרש לגמלאות באנגליה, שם גם נפטר ב-1981, בודד, כמעט אלמוני וחסר כול, שלוש שנים אחרי שאיבד את כל רכושו במהפכה האסלאמית.

ב-1978 ענה לשאלות של יד ושם כך: כפי שאתם יודעים, היה לי הכבוד להיות שגריר איראן בפאריס בזמן כיבוש צרפת על ידי הגרמנים, ולכן הייתה לי חובה להציל את כל האיראנים, כולל יהודים איראנים. הוא סירב לקבל פרסים וכיבודים עד יום מותו.

הנצחה :

מרכז שמעון ויזנטל קיים ב-2002 התקיים טקס בלוס אנג'לס שבו העניק לאחיינו של סרדארי, פרידון הוידא, מגן יפה כזה לאות תודה והוקרה לדודו. היו עוד כמה טקסים וכיבודים כאלה בלוס אנג'לס.

בשנת 2007 שודרה בטלוויזיה הממשלתית האיראנית סדרה בשם "תפנית של אפס מעלות", שסרדארי היה הגיבור שלה, דבר שהביא את סיפורו למוקד תשומת הלב. יש האומרים שהסדרה באה כתגובה לפעילויות הכחשת השואה של הנשיא אחמדי-נז'אד, וכדי לשפר את התדמית של איראן בעיני העולם.

ב-2011 יצא הספר "בצל האריה", המספר את סיפורו ונותן לו את הכבוד הראוי.

ב-2017 יצא סרט דוקומנטרי על חידת סרדארי.

באותה שנה בפורים, כשביבי התחיל עם הקטע המביך שלו של "האיראנים תמיד ניסו להרוג אותנו, הנה ההוכחה", ענה לו שר החוץ התותח ט'ריף: אתה צריך לקרוא את החומר וללמוד היסטוריה, חבוב. המן היה שמי, לא איראני. מי שהציל אתכם היה אחשוורוש, שהוא כן היה איראני. וגם תלמד קצת על עבדאלחסין סרדארי ועל איך ששלטונות איראן הצילו יהודים במלחמת העולם השנייה. צירפתי קטע וידאו שבו אני מדברת עם ירון לונדון על הנושא.

אז אני לא מצפה שראש הממשלה יתפנה מעיסוקיו החשובים כדי להאזין לפרק הזה, אבל לפחות אתם עכשיו יודעים ומעריכים את פועלו של האיש. בשנה הבאה אני מקווה שיהיה לי יותר זמן לחקור, ואולי אחזור עם דברים חדשים.

החל מהפרק הבא אני נודרת להעלות את הפרקים בזמן קבוע – שני בלילה או שלישי בבוקר. אחלו לי הצלחה!

בפרק הבא עידוק ואני מארחים את שרונה מזליאן לוי, שאתם אולי מכירים כדוברת הרשות לניירות ערך או כדוברת הבאה של בנק הפועלים, אבל למעשה הדבר החשוב באמת ששרונה עושה בחיים הוא מחקר על אינדוקטרינציית ילדים פרסים קטנים בזמן מלחמת איראן-עראק. גילוי נאות עם מלא גאווה – גם שרונה וגם אשל, שמתרגם לה את הסיפורים לדוקטורט – היו תלמידים שלי!

בשבוע שאחר כך אני מקליטה שני פרקים, אחד תרבותי ואחד אקטואלי.

הפרק התרבותי הוא פרק קרוסאובר מאוד מרגש עם הפודקאסט של התנ"ך של ד"ר ליאורה רביד, ודברי הימים – שידורון על היסטוריה של המזרח הקדום, עם ד"ר אילן אבקסיס. אנחנו מתכננים פרק משותף משו-משו, ואם נראה שזה אחלה, אז נהפוך את זה להרגל מדי כמה חודשים. בינתיים אנחנו תוהים איך לקרוא בעברית לפרק קרוסאובר, שהוא פרק משותף לשני פודקאסטים, או במקרה שלנו – שלושה. את אילן וליאורה פגשתי בכנס פודקאסטרים שנערך בת"א במרץ, ובזכותו גם הפסקתי לערוך את הפרקים באובססיה – אשמח למשוב מכם אם אתם יותר אוהבים את זה או לחזור לערוך (ולרדת לפרק בשבועיים…)

הפרק האקטואלי יהיה עם רז צימט התותח. עד מועד העלאת הפרק האקטואליה בטח כבר פחות תִּבער, אבל זה ממילא רק תירוץ לעסוק בתהליכי עומק בחברה האיראנית העכשווית. צימט, לשם שינוי, לא היה תלמיד שלי! אבל אנחנו חברים יותר מעשרים שנה, הוא גם היה מפקד שלי בקורס קמ"נים עוד לפני שהיה חתיך, ואני הקמתי לו את האתר, ומאז אני עוקבת בהשתאות אחר עבודת המיתוג והמחקר שהוא עושה.

2 מחשבות על “פרק 9 | עבדאלחסין סרדארי – "שינדלר האיראני" | 22 בפרוורדין 2577

תגובתך