פרק 17 | מהפכות באיראן ועוד | ציר-זמן 2

היום יום שני, 14 בח'רדאד שנת 2577 לעליית כורש הגדול או 1397 להיג'רה של מחמד – שניהם אירועים שהוזכרו בפרק 14. הפרק של היום, פרק 17, הוא המשך של ציר הזמן, כולל כמעט מאה שנים של מהפכות באיראן, שנעשה לבקשת המאזין אביעד שם-טוב. באמצע קיבלתי עוד בקשה, אבל המאזין עומר או עמרי לא הקליט, אז תיאלצו פשוט להאמין לי!

אבל לפני הפרק עצמו, בפרק הזה ובפרק 18 נתחיל בקצת אקטואליית מונדיאל, ופרק 19 בעוד שבועיים יהיה ספיישל מונדיאל בעקבות אתגר שקיבלתי בשמחה מהמאזין אחז ישראלי. אז נתחיל בקצת על קצה המזלג, משיחתי עם אוהד הכדורגל השרוף שרון אחדות – על למה האיראנים לא מרוצים ממאמן הנבחרת.

תקציר הפרקים הקודמים

בפרק 14 סקרנו ביעף את ציר הזמן של איראן החל מהתקופה הפרה-היסטורית וזרתושטרה, שנולד בתקופה הבלתי מתועדת הזאת, ואז אימפריית מדי שעולה על בימת ההיסטוריה ב-612 לפנה"ס. האימפריה הפרסית – האח'מנית מ-550 ככה, תקופה הלניסטית קצרה שמתחילה ב-330 לפני הספירה, פרתים מ-250 לפני הספירה ועד 224 לספירה, ומ-224 לספירה עד ככה 650 לספירה – האימפריה הסאסאנית. ואז הכיבוש הערבי הראשון, איראן מתאסלמת ברובה, שלטון בית אומיה, שלטון בית עבאס, שושלות עצמאיות, סלג'וקים שהם תורכים אבל עם זהות פרסית, מונגולים מהמאה ה-12 עד המאה ה-15, ואז אק קויונלו וקארא קויונלו שגם הם תורכים אבל משלנו. בפרק 15 אירחנו את ד"ר אורי גולדברג שדיבר על האסלאם השיעי בכלל, וכדי להשלים את ציר הזמן, גם דיברנו ממש בקצרה על האימפריה הצפוית, ששלטה באיראן מ-1501 עד תחילת המאה ה-18 (שמתם לב מה עשיתי פה? זה מין טריק לגרום ל-200 וקצת שנים להישמע כמו 300 ומשהו).

התקופה הצפוית נחשבת בעיני רבים לתחילת העת החדשה באיראן, כי בה התגבשה איראן כמעט כפי שהיא היום: משבטים מבוזרים מזרמים שונים באסלאם הסוני ושיעי ועוד כמה מיעוטים, לממלכה מאוחדת שדתה הרשמית אסלאם שיעי תרי-עשרי (על ההבדלים בתוך השיעה נדבר עם אורי בפעם הבאה שיתארח כאן), וזהותה איראנית, ואפילו יותר ספציפית פרסית. הגבולות בשיא האימפריה היו קצת יותר גדולים מאשר היום – Greater Iran מה שנקרא, אבל בגדול הם גם נחשבים לאלה שהתוו פחות או יותר את הגבולות. אני משתמשת כאן הרבה בפועל "להיחשב" במקום בפועל "להיות" לא רק מפני שזה אופן התבטאות החביב על האיראנים, אלא בעיקר מפני שאלה הכללות שאפשר לחלוק על כל אחת מהן, אבל זה נושא לפרק שלם נפרד.

בכל מקרה, כפי שקורה בכל שושלת טובה, השליטים הראשונים היו תותחים והאחרונים קיבלו את השלטון בזכות הגנטיקה ולא בזכות הכישורים. הם העדיפו אופיום, אלכוהול וסקס על פני ניהול המממלכה, ולאט לאט איבדו את הממלכה עד לסוף הרשמי ב-1736. ב-70 השנים הבאות יש לנו כמה שושלות שונות שמולכות באיראן – הבולטות ביותר הן שושלת האפשארים ושושלת זנד. הן שולטות בערך באותו זמן באותה טריטוריה, מן הסתם כל פעם השטח החליף ידיים.

השושלות קצרות המועד

כדי להבין את המקור של האפשארים צריך לחזור קצת אחורה אל תחילת התקופה הצפוית. השושלת השיגה את השלטון בעיקר בשל תמיכה של שבטים תורכים שחבשו אדומי-שפיץ עם 12 שוונצים כנגד 12 האמאמים, ולכן נקראו "קזלבאש" – אדומי הראש. רוצים את השמות של השבטים? הנה: אסתאג'לו, שאמלו, תכה-לו, רומלו, ד'ולקדר, אפשאר, קאג'אר.

Qizilbash parade. איראניום מועשר, ציר זמן

קיזלבאשים צועדים. קליק למקור

הקזלבאשים היו ממש נאמנים לשושלת הצפוית. הבעיה הייתה שהם היו נאמנים לשושלת ולא לשליט מסוים ממנה, וכפי שאנחנו כבר יודעים, היריבויות בתוך המשפחה היו לא פחות עזות מהיריבויות עם המדינות השכנות. לכן השליטים התחילו פחות לסמוך על הקזלבאשים התורכים, ויותר על ע'לאמים – עבדים נוצרים שנלקחו בעיקר מגיאורגיה, התנצרו והיו נאמנים למלך עצמו. שאה עבאס הגדול הגלה את השבט הקזלבאשי אפשאר אל ח'ראסאן, והם התחילו לצבור שם כוח עצמאי. הם עדיין נשארו פחות או יותר נאמנים לשושלת הצפוית. המצביא האפשארי הנועז נאדר ח'אן אפילו הוסיף לשמו את הכינוי טהמספ-ע'לי "עבדו של טהמספ" כדי להוכיח את נאמנותו למלך הצפוי תהמספ – מלך שהוא העלה על כס המלכות ושלט בו כבובה בעזרת ראש השרים, פתח-עלי ח'אן קאג'אר – עוד שבט תורכי שעוד נשמע עליו.

קיצר, בסוף נאדר ח'אן הפך לנאדר שאה, מייסד שושלת אפשאר. הבעיה של נאדר הייתה שהוא היה קצת דפוק בשכל. טוב, זאת לא הייתה הגדרה כל כך אקדמית. הוא היה פרנואיד מטורף שרצח ו/או עיוור כל יורש אפשרי (עיוורון הוא מום שלא מאפשר מלוכה), ומה שקרה זה שכשהוא נרצח בסופו של דבר – נהיה בלגן גדול בירושה. המון דם… הצטמצמות בחזרה לגבולות ח'ראסאן עד לסוף המר ב-1796, כשבינתיים משתלטים על רוב איראן הגדולה שבטים – אתם יושבים?

איראנים!

שבט זנד ושבט בח'תיאר, שתמך במהלך והשתתף בשלטון, הם שבטים לורים – שבטים פרסיים שיושבים כיום בעיקר בדרום-מרכז איראן, אבל לקראת סוף התקופה הצפוית הוגלו לח'ראסאן כדי לא להוות בעיה. כרים ח'אן זנד כרת ברית עם הבח'תיארים, ביחד הם השתלטו על רוב הממלכה אבל אפשרו לאפשארים את השלטון בח'ראסאן. הוא העביר את הבירה לשיראז, שזה מצוין, כי זאת עוד עיר יפה ומעניינת לסיור ערי הבירה שלי. תירשמו לאירוע בפייסבוק ועד שנצא לדרך – אני נותנת פכים קטנים מהסיור במיני פודקאסט איראן בקטן.

קיצר, שושלת זנד. כרים ח'אן סירב לקרוא לעצמו מלך והעדיף את השם "וכיל אל-רעאיא" – נציג הנתינים, או פרקליט הנתינים. האמת, הוא נחשב אחלה מלך, גם במדיניות פנים – חלוקת מסים וכספים שהצעידה את המדינה ואת אזרחיה קדימה – וגם במדיניות חוץ – למשל, הוא הכניס את החברה הבריטית למזרח הודו אל איראן (צעד מבריק באותו זמן, אבל בדיעבד הוא יצר מפלצת שאת הקקי שלה אנחנו אוכלים עד היום). בתקופתו – שזה 1760-1779, היה לאיראן מעין תור זהב.

הוא כמובן לא היה כזה ממי. אפשר לומר שהוא היה טוב לאיראן אבל רע לאינדיבידואלים שלא באו לו בטוב. הוא הרג את שני בני בריתו העיקריים שעזרו לו לעלות לשלטון, ואסר את נכדיו של אויבו העיקרי – הזכרנו אותו קודם, פתחעלי ח'אן קאג'אר, ראש השרים בסוף התקופה הצפוית. אחד מהנכדים האלה הוא אקא מחמד ח'אן קאג'אר – תזכרו את השם.

Fun-fact השליט האחרון בשושלת זנד קבור בשתי ערים שונות. זה לא מסיבות מיתולוגיות או בגלל ציון קבר, אלא חלק מההתעללות שממשיכה גם אחרי המוות.

הקאג'ארים באים!

ביקשתי שתזכרו את השם אקא מחמד ח'אן קאג'אר, כי ב-1796, אחרי תקופה לא ארוכה של יורשים לא כל כך מוצלחים לבית זנד, קם אותו מחמד ח'אן קאג'אר, לקח פיקוד, וגם העביר את בירתו  לטהראן. שבט קאג'אר היה מעורב במלחמות ירושה ובניהול הממלכה עוד מהתקופה הצפוית ולאורך תקופות אפשאר וזנד. השושלת הקאג'ארית החזירה את היציבות לאיראן, ושלטה עד 1925.

כישוריו הצבאיים של מחמד קאג'אר היו מעוררי התפעלות: בשנה אחת של שלטון הוא איחד שוב את כל השבטים תחת דגל אחד והרחיב את גבולות הממלכה לכל כיוון. אבל הוא לא היה בנאדם שהייתם רוצים לפגוש בסמטה חשוכה או בכלל. אחרי שהשתלט על הטריטוריה של ממלכת זנד, הוא החליט לקחת גם את מזרח איראן, שהיה בידי האפשארים, ואני לא רוצה לחזור על העינויים שהוא עינה את שאהרח', המלך האפשארי הזקן והקמצן שאמר שאין לו כסף לתת (יש אומרים שהוא באמת בזבז את כל האוצר שהיה בידיו, ויש האומרים שהוא סתם היה קמצן וחבל, כי הוא אחרי כל העינויים הוא כן גילה לו איפה האוצר, וגם העלה לו מס).

אקא מחמד ח'אן נרצח ליד העיר שושא בירת קרבאע' (קשישים כמוני עוד זוכרים את נגורנו-קרבאך. אז זה) בשנת 1797 – אחרי שנה אחת בלבד בשלטון – מהסיבה הכי טיפשית בעולם: בגלל מלון.

אגב, בפרסית יש שלושה סוגים שונים של מלון: יש ח'רבזה, שזה מלון ירוק מוארך יותר, שאין לנו בארץ, יש טאלבי, שזה honeydew – מלון כתום ומתוק יותר, וגרמכ, שדומה מאוד לח'רבזה, אבל הוא עגלגל ומבשיל קצת קודם. לשני האחרונים פשוט קוראים בארץ "מלון" בלי להבחין ביניהם (לטאלבי קוראים לפעמים "מלון דבש").

זה מתחיל בזה שהגיאורגים, שהיו גם אז נוצרים, החליטו שלא בא להם להיות תחת שלטון איראן ופנו לרוסיה לבקש הגנה. בדרך להראות להם מי פה בעל הבית, קיבל מחמד שאה כמה מלונים (ח'רבזה). הוא ידע בדיוק כמה הוא אכל וכמה אמורים להישאר, וכשהם נגמרו מהר מדיי, הוא שאל את שר המשקים שלו: מה נהיה? והשר התוודה שיחד עם עוד שני משרתים, הם אכלו ממלוני המלך.

האגדה היותר יפה אומרת שהוא קיבל מלון אחד, את חציו אכל לארוחת הערב, ואת חציו השני ביקש שישמרו לו לבוקר. שלושת המשרתים קלי הדעת אכלו את חצי המלון בעצמם, והמלך גילה זאת בבוקר. תיעוד נוסף, שאני ממש לא מתחברת אליו כי אין בו מלון, הוא ששני משרתים רבו בקולי קולות וזה הפריע לו לשלאף שטונדה.

כל האגדות מסתיימות בכך שהוא הבטיח להם שיכרות את ראשם. מכיוון שהיה זה יום שישי והוא לא רצה לחלל את קדושת היום – הוא קבע את ההוצאה להורג ליום המחרת. טעות גדולה. המשרתים, שידעו שהמלך הוא אדם שעומד במילה שלו – רצחו אותו בלילה.

אז בואו נסכם שהוא היה טוב לאיראן, אבל אכזר ביותר לאינדיבידואלים שלא באו לו בטוב.

הקאג'ארים מתרבים ומפשלים

יורשו, לעומת זאת – וא וי לא. לאקא מחמד ח'אן לא היו ילדים משלו. אחיינו באבא ח'אן היה יד ימינו, ואחר כך גם ירש אותו, ושינה את שמו לפתחעלי, שזה ניצחונו של עלי. שם קצת לא אינדיקטיבי. פתחעלי שאה קאג'אר היה אחד המלכים הגרועים ביותר בהיסטוריה, והסיבה שהאיראנים זוכרים את שושלת קאג'אר לרעה. טוב, אחת הסיבות. היה לו הרמון של – אתם יושבים? 500 נשים. חמש – מאות – נשים! איך אפשר ל… זה, נייננייניי כל כך הרבה נשים? ותחשבו כמה עולה להחזיק הרמון כזה! קיצר, זה כל מה שהוא עשה. ובכל הדברים האחרים הוא היה קמצן בן קמצן.

מלחמות רוסיה-איראן, או מלחמות פרס-רוסיה, היו בתקופתו. הוא שלח את בנו עבאס מירזא כמצביא לחזית בעודו פורה ורבה בהרמונו, ובכל פעם שהבן ביקש תחמושת או תגבורת, הוא אמר – אין כסף. אין כסף אין כסף אין כסף, תחתום על כניעה, תחתום על ויתור. בהסכמי תרכמנצ'אי וגלסתאן המשפילים ויתרה איראן על כל הקווקז, כולל חצי מאד'רבאיג'אן, ומאז אד'רבאיג'אן מחולקת: הראש של החתול (מפת איראן, כן?) היא אד'רבאיג'אן האיראנית, ומעל לראשו של החתול זו אזרבייג'אן הסובייטית. למה? כי אפילו כשהבן הצליח להדוף את הרוסים אבל היה צריך תגבורת, אבא שלו ענה לו: אין כסף, תחתום ויתור. וכשהרוסים דרשו גם כסף, אבא שלו ענה לו: אין כסף. אז הוא עשה מגבית בין החיילים ומכר את התכשיטים של נשות החיילים ושל נשותיו. הפסיד אדמות, נתן לרוסים לעשות בארצו מה שבא להם – פלא שהקאג'ארים נחשבים שושלת כושלת?

אגב, כשאני אומרת בעודו פורה ורבה, אני רצינית לגמרי. היו לו המון המון המון צאצאים. הוא היה ידוע בזקנו הארוך, במתניו הצרים ובצאצאיו הרבים. עד היום יש המון קאג'ארים וצאצאי קאג'ארים שמסתובבים בינינו. כשחברי הטוב ראמין אמר לי שסבתא רבתא שלו הייתה נסיכה קאג'ארית, התלהבתי שיש לי חבר נסיך. וחשבתי שהוא אומר שזה לא כזה שוס כי זה מה שפרסים צריכים להגיד כשמחמיאים להם או מתפעלים מהם. צריך לעשות פרק שלם על תעארף, ובינתיים אתם יכולים לשמוע כמה דקות על תעארף במיני פודקאסט שלי איראן בקטן ברדיו ת"א. קיצר, ראמין לא עשה תעארף. הבנתי שזה באמת לא כזה שוס כשסיפרתי את זה לאיראנים, והם צחקו עליי שמה אני מתלהבת, איראן מלאה צאצאי קאג'ארים. קצת מזכיר את החישוב של צ'נגיז ח'אן מפרק 14.

תראו תמונה:

פתח עלי שאה קאג'אר, איראניום מועשר

Unknown painter [Public domain], via Wikimedia Commons

מלחמות ירושה

עבאס מירזא עצמו נפטר חצי שנה אחרי התבוסות המשפילות ושנה לפני אביו. למרות שהיו לאביו עוד 59 בנים חיים (מתוך 150 שנולדו), מי שמינה פתחעלישאה ליורש היה מחמד שאה, בנו של עבאס מירזא. זה כמובן לא עבר חלק, אבל בסוף, התקבל בתור השאה הלגיטימי, בזכות ראש השרים התותח שלו, מירזא אבו אלקאסם קאים מקאם פראהאני, להלן מירזא אבו אלקאסם. אחרי שייצב את ישבנו על כס המלכות, הרג ועיוור את כל מי שהעז להתנגד לו בהתחלה או עשוי להעז להתחרות איתו בעתיד. למירזא אבו אלקאסם, ראש השרים התותח שלו, הוא הבטיח שלעולם לא ישפוך את דמו, ולכן כשהוציא אותו להורג, זה היה בחנק. וזה פגע מאוד בפופולריות שלו, של מחמד שאה, כי בואו אסביר לכם למה אני אומרת שמירזא אבואלקאסם היה תותח ואהוב על כל האיראנים: הוא ארגן את מוסדות השלטון, חוקק חוקים, יצר נתיבי סחר חדשים, יצר קשרים עם מדינות זרות, ונתן לאיראנים ביטחון קיומי, דהיינו לחם, עבודה ושירותי בריאות. הוא גם שיפר את מנגנון גביית המסים וחשוב מכך – את ניצולם לטובת האזרחים. וזה עוד בלי לדבר על תרומתו לספרות ולשירה הפרסית. כל זה מירזא אבו אלקאסם, ראש השרים התותח.

באשר למחמד שאה עצמו –לא היה לו קל. הוא איבד את הראת וחלקים נוספים מח'ראסאן לשבטים אפגאנים, וכשכבש אותה בחזרה – נתקל באיומים מצד הבריטים, שחששו שהוא יישא פניו אל הודו. אז אנחנו כבר רואים שהבריטים שולטים בהחלטות של השליט – אמנם עדיין לא בתור מלך בובה אלא באמצעות איומים צבאיים, אבל בשורה התחתונה מחמד שאה נכנע לרצונותיהם. וכך נוצרה אפגאנסתאן כמדינה נפרדת מאיראן, והתקבעו גבולותיה הנוכחיים של איראן – שהם מזימה אימפריאליסטית של אויבינו ואינם מקיפים את כל איראן הגדולה, ואפילו לא את איראן האתנית והלשונית (על איראן הגדולה, האתנית והלשונית דיברנו גם עם מקס מלכיאל בפרק 16, ועל הלשונית נרחיב גם בפרק 23).

אפרופו איראן הלשונית, אם אתם קוראים במקומות אחרים שמפרטים יותר שמות, אולי אתם שמים לב שלכל הנסיכים קוראים משהו-מירזא ולכל המלכים קוראים משהו-שאה. זה בגלל שמירזא זה נסיך ושאה זה מלך. היה זה רגע של פרסית, ועכשיו אפשר לעבור לשליט ארוך הטווח הבא – נאצר א-דין שאה קאג'אר.

עם הפנים למערב

נאצר א-דין שאה מלך כמעט 50 שנה, היו לו 85 נשים בלבד, והוא היה אחלה אבא לבנות שלו. הבת המפורסמת ביותר שלו היא עצמת אלדולה, והיא מפורסמת בעיקר בגלל השפם שלה. שפם שגם אביה התגאה שהוא יותר עבות משל חברו הטוב ביותר.

אנחנו עכשיו במאה ה-19, נאצר א-דין שאה נדלק על אירופה, מתחיל לטייל שם, מתלהב, ומביא הביתה כל מיני דברים כמו בגדי בלט, גרביונים וחצאיות טוטו, וגם מצלמה. בביוגרפיה של בתו היא מספרת על תמונות של עצמו שפקד שיצלמו בזמן שהוא עושה דברים שלא ארחיב עליהם את הדיבור כי אולי יש פה ילדים. אבל אם נחזור לתמונות של בני אדם – הבנות שלו, וגם קצת נשות ההרמון, היו הדוגמניות הראשונות. אחת התמונות שאני הכי אוהבת היא של הנשים שמחליפות לבגדים נוחים אחרי סשן הצילומים עם גרביונים וחצאיות טוטו.

כוסיות קאג'אריות (אין דרך אחרת לתרגם זאת)

asmat oldowleh Qajarאני מציינת את התמונות של הבנות בין השאר כי התמונה הייתה מאוד ויראלית לאחרונה, וכמובן אוסיף אותה לפוסט. בעולם הווירטואלי האיראני היא ויראלית כבר הרבה זמן, ולכן אצרף גם לינק לתוצאות החיפוש של داف قاجار – כוסית קאג'ארית – בגוגל תמונות. אבל הסיבה העיקרית לכך שאני מדברת על התמונות האלה היא שזאת דוגמה לקטע שחוזר על עצמו די הרבה במאה ה-19 וה-20, אולי במידה מסוימת גם היום: מתלהבים נורא מדברים מערביים, אבל לא באמת יודעים מה עושים עם זה.

piano lady asmat oldowlehרק לפני שנמשיך, חשוב לי מאוד שתדעו שעצמת אלדולה לא רק הייתה הדוגמנית הראשונה, היא גם הייתה אחת הנשים הראשונות שידעו קרוא וכתוב, והפסנתרנית הראשונה באיראן. שמתי גם תמונה שלה עם הפסנתר. אחותה הנשית יותר תאג' אלסלטנה, הלכה בגילוי ראש, והייתה פמיניסטית לוחמת וממובילות המהפכה החוקתית בתחילת המאה ה-20, שעוד נגיע אליה.

לראש השרים של נאצר א-דין שאה קראו אמיר כביר, והוא היה לא פחות חזק ממנו, ובטח שיותר נערץ. עד היום הוא נחשב לסמל. והוא מקבל – ובצדק – יותר קרדיט מאשר נאצר א-דין שאה על ההתקדמות העצומה בתקופתו: חיסונים, שהעלו את תוחלת החיים באופן דרסטי; כתיבת קוד צבאי (להתנהלות הצבא); קיצוצים המוניים במשרות בלתי מועילות בחצר המלך (נאמר את זה ברמיזות: מוכרות ירקות שלא סיפקו את הסחורה); מערכת מיסוי חדשה; העדפת תוצרת איראן על תוצרת חוץ (עד כדי כך שלפקידי ממשלה אסור היה להשתמש בתוצרת חוץ); יצירת קשרים חזקים עם שכנים קרובים וחסימת הנפוד' מרוסיה, צרפת ובריטניה. וחשוב מכול – פריחת ההשכלה הגבוהה.

מתחילים להשכיל

איראן הייתה מסוגרת למדיי רוב השנים, וזה השאיר את החברה מה שנקרא מפגרת אבל אופטימית. אנשים לא ידעו מה אין להם, וזה היה סבבה. אבל ברגע מסוים אתה מבין שלא מספיק לשלוט בנתינים – צריך גם לשמור על הגבולות ולנצח את האויבים, ואת זה עושים באמצעות עליונות אסטרטגית וטכנולוגית – והדבר הזה לא היה הצד החזק של האיראנים באותו זמן. ולכן התחילו לשלוח אנשים ללמוד באוניברסיטות בחו"ל. בעיקר רפואה, משפטים, הנדסה, כלכלה, וגם היסטוריה וגיאוגרפיה. בתקופתו של אמיר כביר גם נפתח המוסד הראשון להשכלה גבוהה באיראן – דאר אלפנון, בתרגום חופשי – טכניון, מה שהביא התקדמות נוספת לחברה.

להוריד את דמי הכיס של הקורטיזנות היה אולי טוב לאוצר הממלכה, להגביל את בחשנותה של המלכה האֵם בניהול הממלכה גם אולי היה טוב לאיראן, אבל לאמיר כביר זה עלה בתפקידו, ואחרי שהמלך השתכר וחתם על צו שהגישה לו אמו – זה עלה לאמיר כביר גם בחייו.

אחרי מותו התמנה ראש שרים שפשוט איין את כל הישגיו של אמיר כביר, כולל החיסונים – ודרדר את איראן לפי תהום. הדבר היחיד שנשאר מכל מאמציו של אמיר כביר היה דאר אלפנון.

במסגרת פינתנו "מתלהבים, מאמצים אבל לא יודעים מה עושים עם זה" – השימוש בהשכלה לא היה מושכל. קודם כול האנשים שנשלחו ללמוד בחו"ל היו כמובן מהאליטות, מה שהגביר את הפערים. אבל גרוע מכך, השכלה נהייתה (כמו בארץ בחלק מהמקרים, אני לא אומרת שההיסטוריה לא חוזרת) סעיף בקורות החיים שעוזר לקבל משרה בכירה, אבל לאו דווקא בתחום שאותו למד אדון מנהל. אז היו אנשים משכילים, אבל לא השתמשו בהם כדי לקדם את התחומים שהם למדו.

בתור מערביים נראה לנו שהשכלה זה אחלה, אבל ההשכלה גם פקחה כמה עיניים ואנשים התחילו לנטות קצת יותר לכיוונים חילוניים, לרצות חירויות שהיו באירופה ולא היו באיראן, וקצת להרים את הראש יותר מדיי, אם תשאלו את המעמד השליט.

נפוד'!

אתם שואלים מאיפה הכסף לכל הטיולים של השאה בחו"ל והבזבוזים האחרים (למשל חשמל בארמון!). לחו"ל הוא מן הסתם נסע עם פמלייתו, כל פעם לכמה מדינות (בסך הכול היו רק שלושה מסעות כאלה, אבל כל אחד מהם היה מסע מסע!) והם לא ישנו אצל דודים או ב-AIRBNB. וגם הקידמה שהוא הביא לא הייתה בחינם. אז למזלו היו לו כמה משאבים שאפשר להפוך לכסף: משאבי הטבע של איראן, והעם האיראני. את המשאבים הופכים לכסף בכך שנותנים זיכיונות למעצמות זרות – בשלב הזה בעיקר בריטניה ורוסיה השתלטו על הכלכלה. הנפט האיראני, למשל, היה בידיים בריטיות והמלך קיבל על זה תמלוגים. והעם – בתור לקוחות. האירופים לא רק לקחו – הם סללו את הכבישים, הקימו את תשתית הטלגרף והרכבות – העם השתמש והפיק תועלת, המלך גזר קופון, והכי הרבה הרוויחו האירופים. גם אימוני הצבא והמשטרה הופקדו בידי זרים, ונוצר מצב שבו לקראת סוף המאה ה-19 כל הייבוא, הייצוא, הכלכלה, הביטחון, התשתיות ומה לא – היו בידיים זרות.

עד כאן הכול אחלה, נכון?

נכון עד 1890 בערך.

אז עשה המלך טעות. עד אז, האירופים באמת הקימו תשתיות ששיפרו את איכות החיים של האיראנים, או ניצלו משאבי טבע שהעם ממילא לא הרגיש בהיעדרם. אבל ב-1890 המלך חתם הסכם עם חברת הטבק הבריטית והעביר לה את כל הזיכיונות על משק הטבק תמורת סכום עצום. זה השפיע על כל אחד ואחד מהאיראנים: על המְגַדְּלִים, שפתאום היו חייבים למכור ללקוח אחד שקבע מחיר אחיד, שהוא לאו דווקא לטובתם. על הסוחרים, שפתאום נכנס עוד גורם בינם לבין המגדלים וגזר קופון מן הסתם. הצרכנים, שגם להם פתאום קבעו את מחיר הטבק – וכולם היו צרכנים באותו זמן. גם נשים. אמרתי זה השפיע על כולם, אולי כדאי לדייק ולומר שכולם נדפקו מזה.

מרד הטבק – תבנית למהפכות הבאות

חיש קל, באמצעות תשתית הטלגרף שהקימו הבריטים, עברה הפתווה החדשה, שהוציא איש הדת השיעי הבכיר מירזא שיראזי: טבק שעבר דרך ידיים של כופרים הוא חראם, ואסור לעשן אותו.

תוך שבוע, המיתוס אומר תוך יום – אומה שלמה הפסיקה לעשן במחאה על מכירת זיכיון הטבק.

אומה שלמה – כולל הנשים בהרמון המלך!

הזיכיון בוטל והמלך נאלץ לשלם לבריטים פיצויים בסכום דימיוני של כחצי מיליארד ליש"ט, שלקח לו כמה שנים טובות לשלם. הוא נרצח זמן לא רב לאחר מכן בידי מתנקש מאחת מקבוצות האופוזיציה שהתחילו לצמוח בזמן מלכותו.

מרד הטבק היה מהפכה לא אלימה שהצליחה מעל ומעבר. למעשה, הוא היה המהפכה הראשונה בסדרה שנעקוב אחריה לאורך כל המאה ה-20, ששיאה במהפכה האסלאמית של 1979. המרד התווה את התבנית שבאמצעותה מצליחות המהפכות: הובלה של אנשי הדת, תמיכה של כל קבוצות הכוח וההשפעה ובראשם הסוחרים – באזארי. גם אינטלקטואלים, לאומנים שראו איך רומסים את המדינה שלהם בהמשך יהיו גם קומוניסטים ועוד – וגם התגייסות של האנשים הפשוטים שאין להם קו אידיאולוגי ברור.

מרד הטבק גם מסמן את תחילתה של המלחמה בנפוד' – השפעת המערב, או חדירת המערב לאיראן. אחרי זמן מה שהמעצמות כבר בוחשות באיראן, פתאום נופל האסימון שמשהו לא בסדר בכך שמוכרים את אוצרות הטבע שלנו – ומתחילים להתקומם. אנחנו נראה שהנפוד'ופוביה האיראנית המשתקפת בנאומי הבכירים היום – נשענת על שנים ארוכות של ניצול בידי המעצמות.

המהפכה החוקתית

המהפכה הבאה הייתה גם היא מהפכה לא-אלימה באותה תבנית: הובלה של אנשי דת, תמיכה של כל קבוצות הכוח, במיוחד הבאזאר אבל גם האינטלקטואלים, והתגייסות של כל העם. אני מדברת עכשיו על המהפכה החוקתית ב-1905-6, בתקופתו של מט'פר א-דין שאה קאג'אר. לעומת אביו, שהיו לו פלוסים ומינוסים, עושה רושם שלמט'פר א-דין שאה היו רק מינוסים. "אבג'י מט'פר" – סלנג ל-"האחות מט'פר", היה בזבזן בלתי נלאה והעם אשכרה מאס בשלטון המלוכני. הם ראו שלגויים יש חוקה ובית נבחרים, והחליטו שגם הם צריכים. כפי שקרה במקרה של חצאיות הטוטו וההשכלה, גם כאן זה לא בדיוק יצא כמו של הגויים.

הטריגר למהפכה החוקתית היה ניסיון לאכוף רגולציה במחירי הסוכר – מה שעצבן את הבאזארים וביאס את העם. האינטלקטואלים פשוט רצו להידמות יותר למערב, ואנשי הדת שאפו לעשות מה שטוב לעם, וגם לצמצם את כוחו של השאה.

תוצאת המהפכה החוקתית הייתה כתיבת חוקה, שהמלך עצמו חתם עליה, ושהגבילה את כוחו. וגם הקמת המג'לס – בית הנבחרים. החוקה שוכתבה מאז כמה פעמים, וגם בית הנבחרים גדל מ-X אנשים בשמלות וטורבנים בכיכר השוק ל-290 נציגים שחלקם בחליפות (בלי עניבות!) וחלקם בשמלות ועמאמה.

אני שמה לכם תמונה של חנוכת המג'לס הראשון כדי שתאמינו לי.

המלך שיתף פעולה עם החוקה החדשה, אבל הלך לעולמו כמה חודשים אחריה, ויורשו מחמד עלי שאה אמנם נשבע בקוראן שיהיה נאמן לחוקה, אבל מהר מאוד נפנף אותה, גייס לצדו כוחות של קוזקים רוסים, הפציץ את הפרלמנט, והמשיך בשלטון המלוכני. הוא הודח על ידי כוחות צבאיים של האופוזיציה, שהתאחדו נגדו (כמובן בתמיכה של הבאזארים ואנשי הדת, כבשו מידיו את טהראן והגלו אותו. הוא מת באיטליה 15 שנה אחר כך.

אחמד שאה קאג'אר עלה לשלטון בגיל 10 והמשיך למלוך באיראן החוקתית עם המון התערבות בריטית, עד להדחתו הסופית ב-1921 במהפכה שהוביל הקצין בדימוס רצ'א ח'אן מקסים, לפי האיראנים חובבי תיאוריות הקונספירציה – הוא פעל מטעם הבריטים. הוא היה אחלה ראש ממשלה בשביל הבריטים, ודאחקות על האנאלפביתיות שלו המשיכו לרוץ עשרות שנים לאחר מותו. רצ'א ח'אן חשב שאיראן צריכה בכלל להפסיק עם כל הקטע המלוכני ולכן לא הסכים להיות מלך, אבל בסוף התרצה, כשנבחר פה אחד למלך על ידי המג'לס, ב-1925. הוא שינה את שם משפחתו לפהלווי, כרמז לשפה הפרסית האמצעית ולעבר המפואר של איראן, ועמל קשה כדי להדגיש את הזהות האיראנית, את הקשר למלכי העבר, ואת הזיקה למערב. החוקה המשיכה להתקיים, אבל לאט לאט נשכחה מלב.

שושלת פהלווי

כפי שאנחנו כבר יודעים מפרק 14, האיראנים הם ארים, ולכן המלך הסתחבק עם היטלר ויש אומרים שהיה לו מיין קאמפף ליד המיטה. זו גם הסיבה שהוא ביקש גם ממדינות זרות לאמץ את השם "איראן" לארצו, כדי להדגיש את הקרבה לגזע הארי ולאירופה, במקום פרס. עד אז בתוך המדינה קראו לה איראן, ובחוץ – פרס, כי ההיסטוריונים החיצוניים כתבו על האימפריה הפרסית, שמרכזה היה במה שהיום הוא מחוז פארס. מצד שני, כאות לחילוניות ולנאורות – הוא ביטל את כל הגזרות על יהודי איראן שהיו נהוגות עד לתקופתו. אז הוא דווקא היה טוב ליהודים. עוד אות לחילוניות ולנאורות היה שהוא אסר על גברים להופיע בציבור בלבוש מוסלמי מסורתי, ובמקום זאת היה עליהם לחבוש מגבעות אירופיות. העם לא כל כך אהב את הכפייה החילונית והאירופית (נפוד', זוכרים?) והתקומם. זה לא נחשב מרד או מהפכה, אבל ביוני 1935 היה מאבק אלים בין שוטרים לבין מתפללים במסגד גוהר-שאד במשהד, שהסתיים במרחץ דמים על הרקע הזה. בדצמבר 2017 יקראו מפגינים מול המסגד הזה "רצ'א שאה, נוח בשלום על משכבך".

עוד אלמנט של כפייה חילונית נקרא כשף י חג'אב – גילוי חג'אב, והוא כלל איסור על כל הנשים להופיע בציבור עם חג'אב – כל סוג של כיסוי אסלאמי. כובע צרפתי אופנתי קטן מותר. מ-1936 עד 1941 משמרות אי-צניעות תלשו חג'אבים לנשים, והתוצאה הייתה, כמובן, שבמשך חמש שנים נשים מסורתיות פשוט לא יצאו מהבית. תחשבו על עצמכן, אילו היה יוצא חוק שאסור ללבוש חולצה ברחוב. כמה מכן היו נשארות בבית?

עוד קצת נפוד'

מה שקרה ב-1941 הוא שרוסיה ובריטניה, שלא כל כך אהבו את ההסתחבקות של רזא שאה עם היטלר, אמרו לו אנחנו צריכות את איראן עכשיו. לך בבקשה לדרום אפריקה, אבל נמשיך את השושלת שלך. והעלו על כס המלוכה את בנו, מחמד רצ'א שאה בן ה-22, שהיה להן יותר נוח. איראן שימשה מסדרון לבנות הברית – בריטניה להודו ורוסיה למדינות המפרץ, כשההסכם הוא שהן ייצאו ממנה חצי שנה אחרי סוף המלחמה. המערב מרוצה ממחמד רצ'א שאה, שמשתף איתו פעולה לגמרי. העם מרוצה, לדעתכם, מהנפוד' הזה?

אחרי מלחמת העולם השנייה המעצמות עקרונית יוצאות מאיראן, אבל המשאב הלאומי של איראן – הנפט – עדיין נמצא בידי חברת הנפט הבריטית. והפעם, בניגוד למאה ה-19, העם כבר מבין את זה וכבר שבע נפוד'.

הלאמת הנפט!

ד"ר מחמד מצדק הוא אחד הנצרים הרבים לבית קאג'אר. אחרי נפילת השושלת הוא ישב בכלא על התנגדות לרצ'א שאה פהלוי, מה שכבר הופך אותו לחצי גיבור בעיני העם. אבל אנשים שישבו בכלא יש הרבה. הוא הפך לגיבור הלאומי של איראן – אדם שעד היום אנשים מכל קצווי הקשת הפוליטית מעריצים אותו – בזכות אירוע שמצוין עד עצם היום הזה ב-29 באספנד – יום הלאמת הנפט האיראני. אנחנו חייבים להקדיש לו פרק שלם, אבל בינתיים נסכם:

כשהתגלה הנפט באיראן, יותר ממאה שנה קודם לכן, המלך לא ידע מה זה בדיוק ומן הסתם העם עוד פחות ידע. הפקת הנפט בדרום המדינה הייתה בידיים בריטיות, וגם ארה"ב ורוסיה ניסו להיכנס לשוק הנפט האיראני במקומות אחרים במדינה. מצדק נבחר למג'לס וקודם כול אמר שזה שלמדינה אחת יש זיכיון על חלק מהנפט, לא אומר שצריך לתת לעוד מדינות להיכנס לשוק הזה. כמו בכל המהפכות המוצלחות, הוא הצליח לאחד סביבו את כל העם: הסוחרים, האינטלקטואלים, אנשי הדת, הקומוניסטים. ראשית הוא העביר חוק שאסר על ממשלת איראן לנהל מו"מ עם ברית המועצות ועם ארה"ב על ניצול הנפט כל עוד יש כוחות זרים על אדמת איראן, ולאחר מכן – ב-29 באספנד 1329 (20 במרץ 1951) – העביר את חוק הלאמת הנפט האיראני. במאי באותה שנה, ימים ספורים אחרי שנבחר לראשות הממשלה, נכנס החוק לתוקפו.

אם חשבתם שחרם על איראן זה משהו חדש – חשבו שנית – בריטניה ארגנה חרם על הנפט האיראני, אבל מצדק מכר את הנפט הגולמי בהנחה עצומה, ולמרות ההנחה, ההכנסות מנפט עלו (כאן הכנסתי משפט ספונטני על לקנות מהוצאות עצמאיות בשבוע הספר ולא דרך חנויות ומפיצים. ציינתי את הוצאת זרש, את הוצאת עוץ, את הוצאת אנכי ואת הוצאת פנק. אני מוסיפה כאן את הוצאת ארגמן ואת הוצאת גרף, ויש עוד המון שלא ציינתי וסליחה. מוזמנים לשלוח לי שמות וכתובות נוספים לקשר, אם אנחנו כבר בשוונג!)

ביולי 1952 הוא התעקש למנות בעצמו שרים, דבר שעד אז היה בידי המלך, וכשמחמד רצ'א שאה לא אפשר לו – הוא פרש מראשות הממשלה. וחזר אחרי חמישה ימים של הפגנות עם יותר מ-250 הרוגים ברחבי המדינה, שביתות בבאזאר ותמיכה עצומה מהעם. אבל זה לא עזר לו והוא הודח ב-1953, בהפיכה שה-CIA הכחיש כל מעורבות בה, עד שנחשפו הפרוטוקולים שהעידו שה-CIA לא רק היה מעורב אלא אשכרה יזם והנחה.

בכל אופן, מצדק נחשב עד היום לגיבור לאומי, בקרב אנשים מכל קצווי הקשת הפוליטית.

המהפכה המבאסת

המהפכה הבאה היא מהפכה שלא הצליחה, כי לא היו בה המרכיבים הדרושים למהפכה מוצלחת: היא נעשתה ללא תמיכה של אנשי הדת, ללא תמיכה של הסוחרים, ולמעשה – ללא תמיכה מבפנים בכלל. למהפכה קראו המהפכה הלבנה של השאה והעם. לבנה כי היא ללא שפיכות דמים, של השאה – כי השאה הוא זה שהוביל אותה, ושל העם – כי השאה רצה שהעם ישתתף בה. היא הייתה עקרונית למען העם. למה מהפכה? כי היא הייתה אמורה להעביר את איראן מהפכה אמיתית ולשפר את כל תחומי החיים, להצעיד אותה קדימה ולהעמידה בשורה אחת עם כל האומות המתקדמות. המטרה הנסתרת הייתה להחליש קבוצות כוח בחברה וליצור אליטות חדשות שיתמכו במלך. זה לא קרה. גם ההצעדה קדימה קרתה רק חלקית.

המהפכה כללה רפורמות מרחיקות לכת בחלוקת האדמות, הענקת זכות הצבעה לנשים (עוד לפני שוויץ! הישג שאפילו המהפכה האסלאמית לא הצליחה למחוק), שיפור דרכי התחבורה, דיווידנדים לעובדים בתעשייה, רפורמה ענקית בחינוך שכללה תכני לימוד מערביים יותר (הפחתת התלות באנשי דת, ועל הדרך כל ספר לימוד התחיל בתמונה של השאה ודברי האדרה), חיל חינוך, חיל בריאות וחיל פיתוח ששירתו בכפרים והעניקו לכפריים השכלה, שירותי בריאות, והדרכה בשיטות יעילות יותר לעיבוד האדמה ולגידול בהמות. חלק מהמימון היה חיצוני, וחלק הושג על ידי הפרטה של מפעלים ממשלתיים, שגם היא הייתה חלק מהמהפכה – עידוד התעשייה.

מטרות טובות, סך הכול. וגם רוב התוצאות היו כמצופה – חינוך חובה חינם הקפיץ בעשרות עד מאות אחוזים את שיעורי האוריינות וההשכלה, התקדמות בתעשייה ובתחבורה, וכמובן התקדמות עצומה בזכויות נשים, שהמהפכה האסלאמית הצליחה למחוק רק חלק ממנה… אבל לא הכול הלך לפי התוכנית. גם ההצלחות שהיו לא היו של 100%. למשל שיעור אוריינות שגדל מ-26% ל-42% זה מדהים, אבל עדיין כמעט 60% נשארו אנאלפביתים, רק שעכשיו הם גם ממורמרים. אבל עזבו, יש יותר גרוע: הרפורמה בקרקעות, למשל, אמנם החלישה את בעלי האדמות אבל במקום לחזק את האיכרים, העלתה מעמד חדש של סוחרי קרקעות. מעמד האיכרים כמעט לא נהנה מהרפורמה. רבים מהאיכרים העדיפו לעבור לעיר. הערים הגדולות קלטו המוני כפריים שלא היו להם כלים וכישורים להתמודד עם חיי העיר, והגבירו את העוני. זה יצר קבוצת עוינות חדשה.

גם אנשי הדת נחלשו מספיק כדי לכעוס, אבל עדיין נשארה להם מספיק השפעה כדי לחמם גם את העם, והכי מחומם היה איתאללה אחד בשם רוחאללה ח'מיני, שיהיה גיבור הפרק האחרון של ציר הזמן. והחינוך, שהחליש את אנשי הדת, הגדיל את קבוצת המשכילים, שגם היא, בכל מערכת שלטון, ידועה בביקורתיותה על השליט.

לסיכום – באסוש

בקיצור, המהפכה הלבנה, שהייתה אמורה לייצב את משטרו של המלך מחמד רצ'א שאה (שזה כמו לומר המלך קינג ג'ורג', כן?), בעצם קוממה עליו את העם והביאה עליו את המהפכה האסלאמית, שאת ציר הזמן שלה ואחריה, ניתן בחלק ג' של איראן – ציר זמן, או פשוט בפרקים מפורטים יותר על המהפכה, על ההגנה המקודשת (מלחמת איראן-עראק), ועל הרפובליקה האסלאמית. אחרת פשוט לא הייתי יכולה להעלות את זה היום…

בפרק האחרון של ציר הזמן, או בפרקים נפרדים לכל עניין, נדבר על: המהפכה האסלאמית, משאל העם, מלחמת איראן-עראק, מות ח'מיני והשינויים שאחריו, נשיאי הרפובליקה האסלאמית: רפסנג'אני, ח'אתמי, אחמדי-נז'אד ורוחאני.

ענייני מנהלה

אולי כדאי לציין שיש לנו גם עמוד פייסבוק וגם קבוצה סגורה למאזינים, שנמצאת בתהליכי התמלאות ואני מקווה שבקרוב גם תהיה בה יותר פעילות…

לפני שנעבור לשיר של קיוסק, לפרידות ולקרדיטים, אני רוצה להזכיר שאם אהבתם, אתם מוזמנים לשתף עם איזו מילה טובה. אם לא אהבתם – שתפו עם איזו מילה רעה, פרסום זה פרסום. ומי שרוצה להביע את הערכתו לכל מה שאני עושה בשבילכם, יכול לעשות זאת במגוון דרכים: לרכוש ספרים של הוצאת זרש, ולעודד את חבריו לעשות כמוהו. יש לנו שני ז'אנרים עיקריים – ספרי חנונים וספרי בישול טבעוניים. חלק מהספרים שנמכרים באתר הם לא של ההוצאה, אבל זו עדיין דרך להביע הערכה… אפשר ומומלץ גם להמליץ למנהלת הרווחה הקרובה אליכם או לוועד העובדים שלכם לרכוש מאיתנו ספרים או שוברים כמתנות חג ויומולדת. אפשר לשלב עם שוקולד של יער הקקאו.

הדרך השנייה היא להזמין אותי להרצאות למסגרות שמשלמות היטב, והדרך השלישית היא פשוט לקנות לי קפה, תודה לאלה שכבר קנו לי קפה – היה טעים, מעורר ומחמם-לב!

השיר של קיוסק שבחרתי נקרא "כל המספרים נמצאים", כי נראה לי שכשאני מדברת על היסטוריה, במיוחד ביעף, אני מרגישה כמו שאנשים נורמלים בטח מרגישים לגבי מתמטיקה. אני מבינה מה אני אומרת, אבל בעוד שנייה אשכח (מתמטיקה, לעומת זאת, ממש מרגשת אותי. נו, צריך לעשות פרק על מרים מירזאח'אני…).

ברוכים הבאים לפינתנו למאזינים נאמנים בלבד, או כאלה ששומעים באפליקציה בזמן נהיגה ולא יכולים להעביר – תקציר הפרקים הבאים, וזכרו שכל תוכנית היא בסיס לשינויים:

פרק 18 (11.6) הוא מעין קרוסאובר עם הפודקאסט "חיות כיס" של כאן כלכלי. מעין קרוסאובר כי דיברתי עם שאול אמסטרדמסקי במשך 49 דקות, ופחות מ-10 דקות מהן ייכנסו לתוכנית שתעלה מחרתיים, על כלכלת איראן. מכיוון ש-49 דקות זה ממש כלום, וגם שם יהיה גם חלק קצר על המונדיאל.

פרק 19 (18.6) הוא ספיישל מונדיאל! שיחות עם שרון אחדות ושי לוי, שני אוהדים שרופים של הכדורגל האיראני, ושי גם יביא קולות ממשחק איראן-מרוקו ב-15.6!

בפרק 20, ב-25.6, נארח את קווין לים מאוניברסיטת ת"א לשיחה על מדיניות החוץ של איראן עם הקישורים הנחוצים למה שיהיה אקטואלי. לא לדאוג – קווין מדבר עברית היטב למרות שאינו יליד הארץ!

ופרק 21, ב-2.7 הוא הקרוסאובר השני בסדרת הפרקים המשותפים עם הפודקאסט של התנ"ך עם ד"ר ליאורה רביד ודברי הימים – הסכת על התנ"ך והמזרח הקדום עם ד"ר אילן אבקסיס, שגם קרא את הקרדיטים היום ישר והפוך! הפרק יעסוק בדריווש הגדול, שסיפור עלייתו לשלטון הוא בין הסיפורים האהובים עליי!

בפרק 22, שיעלה ב-9.7 נארח אורי גולדברג ונמשיך לדבר על השיעה, הפעם נתמקד בשיעה בימינו ובמענה לשאלות ששאלו בקבוצת הפייסבוק אחרי ההקלטה הקודמת.

ופרק 23 (16.7) יהיה פרק לשוני בעקבות שאלתו של המאזין יעקב לויפר – אתם מוזמנים לשלוח לי עוד שאלות!

פרק 24 (23.7) יהיה קרוסאובר עם הפודקאסט "שרת התרבות", של עידו קינן, שזה משעשע כי יוצא שעידוק עושה קרוסאובר עם עצמו. כנראה נדבר על אתרים ויוזרים עבריים של הרפובליקה האסלאמית, עם הרבה אינסרטים משעשעים, אבל זה עדיין לא סגור.

בפרק 25 (30.7) אדבר עם סיוון ברלין ואולי גם הושנג באבאא'י על… פופ איראני בשנות השמונים! סיוון כבר מכינה פלייליסט 🙂

ועכשיו באמת – ח'דא חאפט'!

2 מחשבות על “פרק 17 | מהפכות באיראן ועוד | ציר-זמן 2

  1. צפריר כהן הגיב:

    אבל אם כל האהדה למוסדאק, גם נפילתו הייתה מהפכה לפי התקן האירני, לא רק שה של ה־CIA. שהרי:

    * בניגוד למה שאמרת, אירן לא הצליחה להרוויח מספיק כסף ממכירת נפט בדרכים חלופיות ונוצר משבר כלכלי (סוחרים)
    * וכין אם זה בשלכוחנותו של מוסדאק, תעמולה יעילה, או צירוף של השניים, הוא נשאר די לבד:
    * הקומוניסטים עמדו בצד
    * אנשי הדת היו נגדו, אם הבנתי נכון.
    * וגם הצבא היה בסופו של דבר נגדו

    אז זו לא הייתה סתם מזימה ולפחות התוצאה הייתה מהפכה אירנית נוספת.

    • podcast_201qbq הגיב:

      התמיכה שהייתה לו מכל שכבות האוכלוסייה הייתה ב"מהפכה" של הלאמת הנפט.
      לגבי ההפיכה של ה-CIA, היה להם סיוע מבפנים, לא נכנסתי למה כל קבוצה עשתה בזמן הזה.
      יש לזה תיעוד במסמכי ה-CIA שנחשפו, כבר אי אפשר להכחיש שזאת הייתה עבודה שלהם. אני לא יודעת מה ההגדרה שלך למזימה, אבל זו הייתה בהחלט התערבות של מעצמה כדי לכוון את ההיסטוריה בכיוון שנוח לה. הצבא היה מאוד נאמן למלך, זה נכון – כולל אחרי המהפכה האסלאמית. לכן הרבה קצינים בכירים הוצאו להורג ואת מלחמת איראן-עראק הם פתחו עם קאדר קצינים מאוד צעיר.
      לגבי הכספים הלא-מספיקים ממכירת הנפט, אשמח למקורות שלך, אני השתמשתי במקורות בפרסית על התקופה, אבל בפרק שסוקר תקופה כל כך ארוכה עם כל כך הרבה מקורות, יכולות להיות גם טעויות (ואז אצטרך להחליט אילו מקורות יותר אמינים…)

תגובתך